מתני׳: מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסים לבנים בונין הכל כמנהג המדינה – יש לדקדק ליתני הכל כמנהג המדינה והכל בכלל. ולמה פרט כל אלו. ועוד ל״ל למיתני זה נותן ג׳ טפחים הרי הכל כמנהג המדינה.
לפיכך יש לנו לומר דאי תנא כמנהג המדינה סתם הוה אמינא שאם היה מנהגם לבנות בגויל יותר מו׳ טפחים שיכוף לבנות כמנהג המדינה להכי תנא הכי לומר לך שאם נהגו בגויל יכוף א׳ מהם לחברו לבנות גויל ואין משנין ממנהג המדינה ומיהו זה אינו נותן אלא ג׳ טפחים וזה שלשה ואין הולכין בזה אחר המנהג דבששה טפחים קאי טובא ואין צורך לרוחב גדול ממנו ותנא בתר הכי הכל כמנהג המדינה לאתויי הוצא ודפנא. והוא הדין למחצלת הקנים או מחיצה פחותה ממנה אם נהגו בכך אלא אורח ארעא נקט.
ובשם ר״ת ז״ל שמענו שאם נהגו במחיצה פחותה מהוצא ודפנא אין מנהגם אלא מנהג שוטים וכופה אותו לעשות מחיצה מתקיימת. ואין זה נכון והיינו דאמרינן בגמרא למימרא דכל ד׳ אמות בגבהה אי הוי ה׳ טפחים קאי ואי לא לא קאי ואי ס״ד מתני׳ מנהגא תני לעולם אימא לך בבציר נמי קאי ושאני הכא שבכך נהגו. אלא ש״מ דמתני׳ לא קתני מנהג אלא לבנין הגויל והגזית אבל לא לרחבן. וכן נראה מפרש״י ז״ל, והיינו דבעי בגמרא הן וסידן או הן בלא סידן ואי ס״ד מנהגא קתני מאי נפקא לך מינה.
ופירוש מקום שנהגו של מנהג בני המדינה. שאם מנהגם לבנות כל אחד ואחד בשל עצמו גויל אף השותפי׳ כופין זה את זה לבנות גויל ואם שאר כותלי העיר שיש לכל אח׳ בשלו גזית השותפ׳ בוני׳ גזית וכל אחד ואחד נותן כפי השיעור הקצוב במשנתנו אבל בודאי אם היה שם מנהג ידוע לשותפין כגון שהתנו עליו אנשי העיר במעמד כלן כופין זה את זה לבנות כמנהגם הידוע ואפי׳ נהגו לבנות גויל רחב ד׳ אמות ואע״ג דהאי כותל דקתני מתניתין לא עבדינן ליה אלא משום היזק ראיה כדאסיקנא בגמרא והוצא סגי לה אפילו הכי כופין זה את זה לבנות כותל בנין שמא יפול והלה אינו רוצה לבנות ונמצא צריך להתעצם עמו בב״ד ובין כך ובין כך יהא ניזוק מהיזק ראיתו.
ושמעתי שלא נאמר דברים הללו אלא בכותל טיט אבל בכותל סיד אין צריך בגויל ו׳ טפחים שהדבר ידוע דבציר מהכי קאי על ד׳ אמות. ודאקשי׳ עלה מאמה טרקסין רמויי בעלמא הוא משום דמופלג שיעורא ואע״ג דאיכא טפח יתירא קס״ד למרמינהו ורמיזא בגמרא וה״מ טינא אבל ריכס׳ וכו׳. ולא אמרו סידא וכן כל כותל האמור במכלתין שמעתי שהוא של טיט וכן פרש״י ז״ל כולן בשל טיט. הילכך בשל סיד אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ע״פ מומחי׳ ולא לעבור על פי רבותיו.

כפיסין – פירשו בו חתיכה. והלשון כולל בין חתיכת עץ ובין חתיכת אבן או לבנה ומפני שהוא חצי לבנה קרוי כך וכן כתוב (חבקוק ב,יא) וכפיס מעץ יעננה.

זה נותן ג׳ טפחים וכו׳ – כיון דתנא בונין את הכותל באמצע בדין הוא דמצי למיתני גויל ו׳ וגזית ה׳ אלא לישנא דקתני טפי עדיף לי׳.

לפיכך אם נפל הכותל המקום זה והאבנים של שניהם – ואע״ג דאוקימנא בחצר שאין בה דין חלוקה נהי דאין יכול לכוף זה את זה לחלוק מ״מ כיון שרצו לחלוק הרי החצר חלוק לפיכך כופי׳ זה את זה לבנות הכותל לפי׳ אם נפל המקו׳ והאבני׳ של שניהם ואע״ג דפנינהו חד לרשותיה ואע״פ שאין שם חזי׳ לא מכאן ולא מכאן ולא עוד אלא אפילו היה שם חזי׳ מצד אחד הכל של שניהם דאמרינן ליה כיון שאתה יכול לכופו לבנות לא בנית משלך והאי חזית את הוא דבנית ליה דאי לא תימא הכי יעשו חזית מכאן ומכאן דילמא קאים חד מיניהו ועביד ואמר כולה דידי הוא כדאמרינן גבי כותל בקע׳, וכן כתב הרב ר׳ יהוסף הלוי אבן מג״ש ז״ל.
וא״ת למעלה מד׳ אמות הרי אין כופין זה את זה לבנות ומפני מה אין אתה מאמינו שכולה שלו למעלה מד׳ אמות אם לזה חזית ואין לו לזה זו אינה שאלה שכיון שהמקום והכותל עד חציו של שניהם נמצא הלה מוצי׳ מרשות חברו דבר המוחזק לו ולא סגי ליה אלא בראיה גמורה ולא בחזי׳. ועוד שלא אמרו חזי׳ לחצי כותל. וראיתי מי שפירש׳ כגון שיש עדים שנתרצו שניהם לחלוק וקנו מידם ברוחות דאי לאו הכי יכול לומר לא נתרצית לי לחלוק אלא אם כן אני בונה משלי. וליתא דכיון שאם הלה מעכב לא היה לו לחלוק כלל שהרי אין בה דין חלוקה והרי נתרצו לחלוק וכיון שנתרצו לחלוק הדין נותן שכופין זה את זה לבנות כותל.
לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם ואע״ג דנפל לרשותיה דחד מיניהו אי נמי דפנינהו חד לרשותיה ולא דמי לבקעה שאם רצה כונס לתוך שלו ובונה.
ואיכא דקשיא ליה, הכא משמע טעמא שכופין זה את זה אבל בכותל בקעה לא. וא״כ היכי אקשינן לקמן לא יעש׳ לא לזה ולא לזה הא מהני חזי׳ דאי פנינהו חד לרשותיה לא מהני כיון דידיע׳ לי׳ מילתא דשותפי ואם אין שם חזי׳ אי פנינהו חד לרשותיה מהני ליה וניחא ליה מתניתין דלקמן קתני לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם משמע דחזית שמכאן ומכאן מהני להיות המקום של שניהם לפיכך ניחא ליה לתרוצי משום דילמא קאי חד מיניהו ועביד.
ולדידן לא קשיא, שכבר פרש״י ז״ל ולא יעשה לא לזה ולא לזה והרי סימן שלא עשאה האחד משלו אלו עשאה היה עושה חז׳ מבחוץ אבל בכותל חצר שלא תקנו בו חכמים חזי׳ אי פנינהו חד לרשותי׳ בדין היה שיהא נאמן מפני שכופין זה את זה לבנות כותל באמצע.

גמרא: סברו׳ מאי מחיצ׳ גודא – האי סברוה אמסקנ׳ דהני לישנ׳ נמי הכי הוא וכן סברו׳ דלישנ׳ בתרא וכיוצא בה בפ׳ המוכר את הבתים ובפרק קמא דנדרים וכבר כתבתי זה בפ׳ המקבל (ב״מ ק״ט ע״ב).

מאי מחיצה גודא כדתניא וכו׳ – הך ראיה כדי נסבא, שכמה משניות וברייתות שנויות בתלמוד בלשון מחיצה שהוא גודא, אלא חדא מיניהו נקט דחביבא ליה משום שהוא חדוש גדול דמינ׳ שמעי׳ דינא דגרמי.

הכי גרסינן: כדתניא מחיצת הכרם – וכן כתוב בפי׳ ר״ח ז״ל, ולא גרסי׳ כדתנן דלא מתני׳ היא אלא מתניתא דמיתניא בתוספת׳ דכלאים, ורש״י ז״ל גריס כדתנן וכן הגיהו מגיהי ספרים והוזקקו לומר כן משום דאמרי עלה בפרק הגוזל עצים ר׳ מאיר הוא דדאין דינא דגרמי ומנ׳ לך דר״מ היא אלא משום דסתם מתני׳ ר״מ ולא היא דמשום הכי קים לן דר״מ קתני משום דתנן התם במסכת כלאים פרק ז׳ ומייתו לה בפ׳ הגוזל בגמ׳ המסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו הרי זה קדש וחייב באחריותו ר׳ יוסי ורש״א אין אדם אוס׳ דבר שאינו שלו. א״ר יוסי מעשה בצלמון בא׳ שזרע כרמו בשביעית ובא מעש׳ לפני ר״ע ואמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. פי׳ קסבר זרוע ובא שנאסר בתו׳ דרבנן הוא והאי כיון דלא עבד איסור׳ לא קנסוה רבנן ושביעית נמי של אחרים הוא, א״נ מדכתיב לא תזרע כרמך כלאים [פן] תקדש זורע כרמו או מקיים כלאים לדעתו מקדש שאינו זורע ואינו מקיים לדעתו אינו מקדש וכך משמע שם בירוש׳ והיינו נמי דלא קדש אלא א״כ נתיאש הימנ׳ ולא גדר׳ כדבעי׳ למימ׳ קמן קתני מיהא מתני׳ קדש וקיימ׳ לן כל סתם מתני׳ ר״מ ולפיכך קים לן דהך בריית׳ ר״מ דמאן שמעת ליה דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו רבי מאיר וקתני חייב באחריותו אלמא איהו דאין דינא דגרמי ומה שיש לדקדק בה בדינא דגרמי כבר כתבתי במקומו [בקונטרס דינא דגרמי].

נפרצה אומר לו גדור – ואע״ג דקי״ל כר׳ יוסי דא׳ על הניזק להרחיק את עצמו כיון שיש איסור בדבר מחמת הכלאים שהערבוב מבטל את השורה מחייבין אותו לגדור שהוא המקיים כלאים בכרם שבא לתחומין של חברו ואין חברו נכנס בתחומו. כך נ״ל.
ואחרים אמרו דלא אתיא כר׳ יוסי אלא כרבנן דאמרינן על המזיק להרחיק את עצמו ואע״ג דקי״ל כי הא מתניתא נהי דקיימא לן כותיה דדיינינן דינא דגרמי אבל היא גופ׳ ליתה.

אומר לו גדור – פירשו רבותי׳ הצרפתי׳ ז״ל שאומרים לו גדור ואם לא אמר לו גדור לא קדש אע״פ שלא היה בדעתו לגדרה וכן פי׳ נתיאש הימנה ולא גדרה שאם אמרו לו לגדור ולא שמע להם ונתיאש הימנה הרי זה קדש אבל לא נתיאש הימנה אבל היה דעתו לגדרה ולא הספיק עד שהוסיף במאתים לא קדש שאין זרוע מאליו נאסר בתוס׳ אלא ברוצה בקיומו דתנן במסכת כלאים הרואה ירק בכרם ואמר לכשאגיע לו אלקטנו מותר כשאחזור אלקטנו אם הוסיף במאתים אסור ושנינו עוד הרוח שעלעלה את הגפנים על גבי התבואה יגדור מיד אם אירע בו אונס מותר הא למדת שאין זרוע מאיליו ובא נאסר בתוספות אלא ברוצ׳ בקיומו או במתיאש וזה שאין הגפנים והתבואה של אחד וכסבור שעל שניהם לגדור אם לא אמרו לו לגדור ונתיאש לא קדש ואף ע״פ שהוסיף במאתים.

הכי גרסי׳ בכולהו נוסחי וכן גרש״י ז״ל נפרצה אומרים לו גדור – ויש אומרין למה שנאן שתי פעמים לומר לך שאע״פ שהתרו בה פעם ראשונה וגדרה אם חזרה ונפרצה אומרין לו פעם אחרת לגדור ואין אומרין כיון שכבר התרינו בו בפרצה ראשונה יודע הוא שעליו לגדור שמא הוא סבור שאין עליו לגדר׳ פעם אחר פעם לעולם לפיכך צריך התראה ואם לא התרו בו לא קדש ואינו חייב בה כשם שלא קדש בפעם ראשונה בלא התראה.
ורת״ם ז״ל כתב בספר הישר שלו דהא אתא לאשמועינן שאם נפרצ׳ והוסיף (בד׳ אמות) [במאתים] שאין תוספת זו מצטרפת לתוספת ראשונה והכי קתני נפרצה אומרי׳ לו גדור נתיאש הימנה ולא גדרה עד שהוסיף במאתים עכשיו הרי זה קדש אבל בתוספות קמא לא נאסר שכיון שגדר בנתי׳ בטל תוספ׳ ראשונה שלא היה כדי לאסור וראשון ראשון נתבטל כענין שאמרו בפ׳ בתר׳ דע״ז (ע״ג ע״א) בענין מערה יין נסך.
והשיבו עליו, א״ה כל זרוע ובא נאסר בתוספת לימ׳ ראשון ראשון בטל. ולא קשיא דשאני התם כיון שסופו לבא והוא הולך וגדל מאיליו אינו בטל מה שאין כן במערה שאינו איסו׳ הבא מאליו אלא תלוי בדעתו של מערה ובמעשה שלוו מיהו בכלאים בשגדר נתבטל שהרי אין סוף איסור לבא שהעירבוב הוא האוסר דתנן זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן.
וקשה לי והא לא קיי״ל כמ״ד בענין יין נסך ראשון ראשון בטל וראיתי בתוספ׳ (שאין) סומכין עליה ומפרשין אותה במערה ומפסיק לפי דעת רבינו תם ז״ל. ולדעתנו אפשר דשאני יין נסך שאיסורו חמור שהוא במשהו אבל שאר איסורין שיש להן שיעור במאה או במאתים כגון הכלאים והערל׳ אמרי׳ ראשון ראשון בטל. ומיהו דוקא בשלא יגיע האיסור לנותן טעם אבל אם הי׳ בנותן טעם כגון יין של כלאי הכרם או של ערלה שנתערב ביין היתר ויש בו כדי ליתן טעם שלא במינו דהיינו ששים אפי׳ לא נפל שם בבת אחת לא אמרי׳ ראשון ראשון בטל שהרי נצטרף עד כדי ליתן בו טעם וטעמ׳ לא בטיל. וזהו ששנינו סאה של תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסור׳ ואית׳ בשבת בפ׳ נוטל והוא הדין לערלה וכלאים אע״פ שאינו צריך להרים והיא מפורשת אצלנו בארוכה בפרק בתרא דמסכת ע״ז (עג,א).
מ״מ לענין כלאים המחוברים אפשר כדברי רת״ם ז״ל דאמרי׳ בהו ראשון ראשון בטל כיון דגדר וכבר נפסק האסור ונעשה בו מעשה גדול להתירו וההי׳ דאמרינן בנדרים בצל של שביעית שנטעה בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו מהו גדוליו התר ועיקרו איסור כיון שרבו גדוליו מותר ולא אמרי׳ ראשון ראשון בטל התם נמי סוף גדולין לבא הוא.
וי״א התם היינו טעמא משום דגידוליו היתר והתירא לא בטל ואף לדברי זה יכולין אנו לומר בכלאים נמי התירא הוא שהרי זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ואין אחד מהם אסור עד שהוסיף במאתים. לפיכך זרוע ובא נאסר בתוספת ולא אמרינן ראשון ראשון בטל דהיתרא לא בטיל אבל כשגדר בנתים כבר בטלו בידים ונתבטל ושוב אינו חוזר ונעור.
ויש חולקין ואומרין שאם הוסיף בין שתי הפרצות במאתים נאסר ולא אמרי׳ ראשון ראשון בטל ולפיכך שנו בברייתא אומרים לו גדור שתי פעמים לומר לך שאם נתיאש ולא גדר עד שהוסיף במאתים עם תוספות ראשונה הרי זה קדש וחייב באחריותו.